ארשת

מלכיאל פדר

ר' מלכיאל פדר – ישיבת הר ברכה
המצווה של קרבן פסח, בה נצטוו בני ישראל לקיים עוד בהיותם במצרים לפני מכת בכורות, מה שנקרא "פסח מצרים", היא מצווה מעניינת ביותר. המצווה הזאת מבטאת את האמונה הבסיסית והטבעית שיש לכל אחד ואחד מעם ישראל, וכן מבטאת את תחילת היציאה לחרות נפשית (ולאו דווקא גופנית). וזה מובא בפסוקים של פרשת החודש שאנו קוראים השבת בספר השני.
ה' ציווה את עם ישראל לעשות דבר יוצא מגדר ההיגיון הרגיל. ה' ציווה שיקחו שה, שהיה האלוה של המצרים ויקריבו אותו לקורבן. אבל האמונה הגדולה זה לא עצם הקרבת כבש קטן לקב"ה, אלא כל הצורה והמצוות הנלוות הבאות עם הקרבת קרבן הפסח. בני ישראל לא הצטוו לקחת את השה בצנעה וללכת למקום צדדי במצרים מבלי שאיש ישים לב, ולהקריב את קרבן הפסח, אלא בדיוק להפך. דבר ראשון "בעשור לחודש הזה", צריך לקחת את השה ארבעה ימים מראש "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה", שלא יהיה מצב כזה שיש אפילו מצרי אחד שלא שם לב שלקחנו את האלוה שלהם ושאנחנו הולכים להקריבו. דבר שני "איש שה לבית אבות שה לבית", למרות שקרבן פסח נחשב קרבן ציבור, יש לו דין מיוחד שכל בית אב בעם ישראל צריך להקריב קרבן בפני עצמו. לא יהיה כבש אחד שיוקרב אלא כמה עשרות אלפי כבשים יעלו על המוקד, את זה בטוח א"א להחביא. וכן נצטוו להקריב את הקרבן "ושחטו אתו כל קהל עדת-ישראל בין הערביים", בקרבן הזה אין הידור של זריזים מקדימים למצוות, אלא להפך באמצע היום, כדי שכל העולם יריחו את ריח המנגל של עמ"י. וגם יש מצווה לקחת את הדם "ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף", אם במקרה מישהו פספס את הכבש שהסתובב בחצר ארבעה ימים, והיה מצונן ולא הריח את ריח הקרבן, אז יראה שעמ"י מורח את האלוהים שלהם על פתח הבית. ולא סתם יהיה ריח אלא "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי-אש", המצווה היא לעשות את הקרבן צלי, כלומר "על-האש", שבצלי יש את הריח הכי חזק ומגרה, שזה עוד סימן לפומביות שבא זה נעשה. וכן הצטווינו "ועצם לא תשברו בו", שגם אחרי שמסיימים לאכול שהצורה של הכבש ישאר, שהמצרים לא יוכלו להתבלבל ולחשוב שאולי הקרבנו עוף או פרה, אלא לעולם יראו את השאריות של מסירות הנפש שלנו.
כל הדברים הללו הם סימן לחרות הנפשית שצריך, כדי לצאת לחרות אמיתית. אם בן אדם וקל וחומר עם שלם, רוצה לצאת לחרות אחרי ארבע מאות שנות עבדות, לא מספיק שפיזית יצאו מהמקום שבו השתעבדו ויעברו למקום חדש. או שיפסיקו לבנות פירמדות וישבו רגל על רגל עם כוס קפה. אם באמת רוצים להיות בני חורין, צריך לשנות את התפיסה העבדותית. וזה מה שלעניות דעתח עיקר העניין של כל פרטי המצווה שיש בפסח מצרים. הקב"ה רצה שנתחיל לשנות תפיסה שאם אנחנו יוצאים לחופשי צריך קודם כל לשחרר את הראש שלנו, וזה מתחיל בחוסר פחד לעשות את דבר ה'. זה מתחיל במסירות נפש שצריך כדי להיות יהודים, כדי להיות אור לגויים, וכדי לכלות את שמו של ה' בעולם בכל חלקי החיים. אמנם לא מספיק רק מצוות קרבן הפסח כדי להשתחרר, ולכן עם ישראל היה צריך להלך במדבר ארבעים שנה. וגם במדבר, ה' הכין אותנו לקבלת התורה ואח"כ לכניסה לארץ. מכיוון שגילוי דבר ה' בשלמות אפשר רק בארץ ישראל, במקום שיש ערך גם לחיים הגשמיים, במקום שמקיימים מצווה גם בעבודת הקרקע וכד' (עפ"י חידושי החת"ס למסכת סוכה). אבל הכל התחיל בנכונות לקחת את אלהי המצרים בפומבי ולהקריב אותו לה'.
זה אולי עוד הסבר למה שכתוב בהגדה "שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל דור אנו משועבדים לנורמות של תרבות המערב, וללחצים חברתיים כאלה ואחרים. על כן כבולים אנו מידי פעם מלומר את דעתנו מפחד של "השלטונות". כדי להגיע לגאולה שלימה ע"י הפצת דבר ה' ולהיות אור לגויים אנחנו צריכים לצאת ממצרים ולהשתחרר מהעבדות המחשבתית והרוחנית ולצאת לחרות. כמו שנאמר שאין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

פרפראות לויקהל פקודי

ד"ר פיני איזק

פרשת ויקהל-פקודי
ליקט: ד"ר פיני איזק

ויקהל משה את-כל-עדת בני ישראל (ל"ה א')
אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים. (ילקוט שמעוני)
עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות. משהוקם המשכן נאסרו ונעשו כל ישראל כאחד. על כן הקדים ויקהל לפני עשיית המשכן, שעשה כולם קהילה וכלל אחד. זה והטעם שהקדים שבת למלאכת המשכן, ששבת היא רזא דאחד. (האדמו"ר מסוכצ'וב)

באותו ענין:
ויקהל משה – למחרת יום כיפורים. (רש"י)
מדובר כאן בתרומות בני ישראל לבנין המשכן. היה צורך שהתורמים יהיו זכים ונקיים משמץ גזל וגניבה, מעוון חילול שבת או רווחים מדברים אסורים. על כן המתין משה עד למחרת יום הכיפורים, זמן תשובה וחרטה, ואז בא והקהיל את העם ואמר: קחו מאתכם תרומה. (שארית מנחם)

ששת ימים תעשה מלאכה (ל"ה ב')
הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת. (רש"י)
משה רבנו רצה להראות לישראל עד כמה חביבים הם לפני המקום. בעבודת המשכן הנעשה לכבודו יתברך, אסור לחלל שבת, אבל בפיקוח נפש של ישראל, אפילו ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. (חתם סופר)

לא-תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם (ל"ה ג')
בלוחות הראשונים נאמר הטעם לשבת, משום זכר למעשה בראשית: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי. זה לא חל על מלאכת האש, כי האש נבראה במוצאי שבת (פסחים נ"ד). ולא הייתה הבערה בכלל שביתת מלאכתו יתברך. יכול אפוא אדם להעלות על הדעת כי מלאכת אש מותרת. לכן אחרי לוחות אחרונים הוצרך להזהיר מחדש, כי שם לא הוזכר מעשה בראשית אלא זכר ליציאת מצרים. (תפארת יהונתן)

באותו ענין:
הנה הקראים בשגעונם יושבים בחושך בליל שבת ומפרשים את הפסוק לא תבערו אש, שאסור להשתמש באור הנר ואש אף שהודלק קודם שבת. וכן אינם אוכלים הטמנה (טשולנט) בשבת אף שנטמן בערב שבת. וזה דברי הרז"ה (שבץ רפ"ג): כל מי שאינו אוכל בשבת חמין צריך בדיקה אם הוא מין. וזו גם כוונת ר' נסים גאון (שהיה רבו של הרי"ף) בהקדמת פירושו לברכות" ואפיית הטמון והאליה לא נעלם יופיים מנשים. שזו ראייה ניצחת נגד דעתם המשובשת על מנהג מימות עולם שהיו מטמינים חמין לשבת. ואפילו הנשים יודעות זאת, וכן האליה שמותרת (חולין קי"ז) והקראים אוסרים אותה משום חלב, ותמיד מימי קדם אכלוה בני ישראל. (הרב גרויברט)

ויצאו כל-עדת בני-ישראל (ל"ה כ')
אל האסיפה לשמוע את הדרשה באו כולם: ויקהל משה את כל עדת ישראל. אבל אחר שגמר משה את דבריו – ויצאו כל עדת בני ישראל, נשמטו אחד אחד וחזרו רק יחידי סגולה ויביאו כל איש אשר נשאו לבו. רק יחידי סגולה, נדיבי לב. (ספר הדרוש)

טוו את העיזים (ל"ה כ"ו)
היא הייתה אומנות יתירה שמעל גבי העיזים טווין אותן. (רש"י)
ונראה הטעם שטוו אותם מעל העיזים, כי כל הנשים נתאוו לארוג לצורך המקדש, ולא ייתכן שלא היו ביניהן טמאות לכן טוו מעל העיזים במחובר לבעלי חיים, ובעל חיים כידוע אינו מקבל טומאה. (תפארת יהונתן)

והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר (ל"ו ג')
לפי פשוטו של מקרא נראה "והם הביאו" מדבר רק בעושי המלאכה. ותמוה שלא נאמר מה הביאו. ואמר על זה הגאון בעל ברוך טעם: הדין הוא שפועל יוצא ואוכל מזמנו של בעל הבית. אבל עושי המשכן השכימו בבוקר לעבודה כדי להשלים מה שיפסיקו בזמן האכילה. וזה "והם" – נוטריקון: העושי מלאכה, הביאו אליו בבוקר בבוקר. נדבתם הייתה השכמת הבוקר כל בוקר. (פנינים יקרים)

אלה הפקודי המשכן (ל"ח כ"א)
נכנס משה אצל בצלאל ראה שהותיר מן המשכן. אמר לפני הקב"ה, רבון העולמים, עשינו את מלאכת המשכן והותרנו, מה נעשה בנותר? אמר לו: לך ועשה בהם משכן לעדות. (שמות רבה נ"א)
ותמוה: לא מצאנו בכל הכתוב שעשו את המשכן וכליו מן הנותר? אלא, כוונת המדרש כך הוא: משה שאל, כבר גמרנו את מלאכת המשכן והעם עדיין מביא נדבותיו, אמר לו הקב"ה, ההתלהבות הזאת היא סימן ונדבת העם ולהט נפש. הם עדות נאמנה שהשכינה שורה במשכן הזה. (חידושי הרי"ם)

כל-הזהב העשוי למלאכה (ל"ח כ"ד)
אמר הגאון: למה הזכיר הכתוב מה שעשו בכסף ולא הזכיר מה שעשו בזהב? (אבן עזרא). ויש לתרץ: הכסף היה ממחצית השקל שכל אדם מישראל היה מחויב לתרום, והבין משה שבתוך כל ישראל יימצאו בוודאי חשדנים שיבקשו חשבון. אבל הזהב בא מנדיבי לב מועטים והללו אינם חשדנים. (תפארת יהונתן)

ואת-האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים (ל"ח כ"ח)
עם שהוא עושה חשבון... שכח אלף ושבע מאות ושבעים וחמישה שקלים שעשה מהן ווים לעמודים, ולא היו נראים, התחיל עומד תמה ואומר, עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשויים ווים לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם ואת האלף... עשה ווים לעמודים. (תנחומא)
ורמז יש לזה בטעמי הנגינה. כי על התיבות ואת האלף, הטעם הוא אזלא גרש. הניגון של הטעם הנ"ל נמשך בקול רם ודומה ממש למי שנזכר באיזה דבר אחר שנעלם ממנו והוא לא ידע, שמכריז על זה בקול רם. (קול דוד)

כן עשו בני ישראל את כל-העבודה (ל"ט מ"ב)
התקשה הרמב"ן, שהתיבות כל העבודה נראות לו מיותרות. אפשר שהכוונה להדגיש שלא השתמשו בעבודת המשכן בידיים זרות להביא אומנים מבין אומות העולם, אלא את כל העבודה עשו בני ישראל, לא כמו במקדש שלמה. (דברי ירמיהו)

ולא יכֹל משה לבוא אל-אהל מועד (מ' ל"ה)
בוינה הקימו המתרנים בית כנסת ועל הקיר בכניסה היה גלוף באותיות של זהב הפסוק: וכבוד ה' מלא את המשכן. פעם אחת כשעבר ר' צבי הירש חיות לפני בית הכנסת הזה, ראה את הכתוב על הקיר ואמר: ראוי היה להם לחרוט את ראשית של הפסוק הזה: ולא יכול משה לבוא אל המשכן. (מגנזנו העתיק)

ויבואו האנשים על הנשים

אבי תאומים

ויבאו האנשים על הנשים
אבי תאומים
הנדבה מצויה אצל הנשים
הנדבה מצויה אצל הנשים. ההתלהבות והנדיבות לתרומת המשכן הקיפו את כל העם, אולם ההתעוררות הראשונה, היזמה הפעילה, היתה בידי הנשים. לתופעה זאת הסברים מעניינים ומגוונים:- הרמב"ן מסביר כי "בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר. וכולן היו להן תכשיטים, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחילה. והאנשים - אשר נמצאו להם - הביאו עמהם. כי טעם 'על הנשים', שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן."
בידי הנשים היה הזהב זמין יותר, בתכשיטיהן, והן מיהרו לתתו. אצל הגברים, גם אם היה זהב, הוא טמון בין דברי הערך, כפי שמתואר בסיפור חטא עכן, "והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, והכסף תחתיה". לפיכך, היו הנשים זריזות יותר. תופעה דומה מוצאים גם בתחום הצדקה. בכמה מקומות מתארת הגמרא את הצדקה של הנשים כבעלת ערך רב יותר מזו של הגברים, מכיון שהנשים מצויות בבית ונותנות לעני מזון מן המוכן להשביע את נפשו, ואילו הגברים בדרך כלל נותנים כסף, שאינו מתורגם מיידית לשימוש העני הרעב.

על דעת הנשים
האבן עזרא מביא פן אחר על קדימותן של הנשים וז"ל: "ויבואו האנשים על הנשים - אחר שבאו הנשים. ויש אומרים: על דעת הנשים". אין ספק כי פירושו של הראב"ע משקף את מציאות החיים היום יומית הקיימת כמעט בכל בית ומשפחה.
קדימות הנשים היא מהותית יותר. כאן מתגלה יתרון ערכי בהתנהגותן של הנשים. הן נדיבות לב יותר, ונמרצות יותר בנכונות שלהן להירתם לתרום לדבר מצווה וקדושה. סביר להניח כי תכונה זו איננה מקרית ואינה ייחודית לדור ההוא, אלא היא תכונה יסודית שנקבעה לדורות בעם ישראל, מעלתן של "נשים צדקניות" המובילות את הציבור בכל דבר של קדושה. כפי שמופיע בהכללה מדרש רות זוטא: "ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור".

דעת האיש הולכת אחר דעת האשה
ר' פינחס אומר: ערב שבת עמדו ישראל בהר סיני ערוכים, האנשים לבד והנשים לבד. אמר הקב"ה למשה לך אמור לבנות ישראל, אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים, שנאמר:( שמות יט,ג) "כה תאמר לבית יעקב" - אלו הנשים; "ותגיד לבני ישראל" - אלו האנשים, וענו כולם פה אחד ( שמות כד ,ז) "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" ( פרקי דרבי אליעזר פרק מא). לדעת ר' פינחס לנשים היה חלק מרכזי ואף מכריע במעמד הר-סיני, כיוון שבשל החלטתן ניתנה תשובת העם "נעשה ונשמע".

לחוד או בעירבוביא
"שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב: 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקות זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא. (במדבר רבה יב טז).
האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו "אגרא דכלה": "הנה אמר 'על' הנשים...הגם שבעלי הפשט אמרו דפירושו כמו "עם", עם כל זה צריך טעם למה לא אמר "עם". אך בא להורות גודל חשקם והתלהבותם לקיים מצוות בוראם, עד שבאו האנשים על הנשים דהיינו בערבוביא, עד שנגעו זה בזה מבלי צניעות, ולא איכפת להו, והיו דומים בעיניהם כקורות עץ. ורצונו לומר, שלא תדמה בדעתך שח"ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח"ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לה', וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלאה, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה." בידעו את דברי הזוהר ההפוכים ממש לדבריו, הוא מוסיף ומציין: "וידעתי גם ידעתי דברי קדישין עליונין בזוהר הקדוש, עם כל זה רשות לכל אחד מישראל להתבונן באותיות התורה כפי שורש נשמתו"!

ויש גם דעה הפוכה
בזוהר לפרשתנו מובאת עמדה הפוכה, שהניסוח המיוחד מלמד שהאנשים לא באו עם הנשים אלא בדרך אחרת, והוא מסיק מכך גם לתחומים אחרים, כגון לסדרי ההלוויה, שאין לנשים ולגברים לילך בדרך אחת. ואף ישיבה נפרדת בשמחות ובאירועים, בשמחה של מצוה, ובאירועים בהם משתתפים נשים וגברים. כאשר הן אלה שמתירים והן אלה שאוסרים מסתמכים על מקורות זהים. כאשר כל צד מפרש את המקור כפי רצונו הסופי.

ללמוד מן העבר – נשות האנוסים
דווקא אירועי העבר בעם ישראל מלמדים אותנו כי הנשים אשר אנו מכנים כ"מין החלש" הוא "החזק".
במחקרים שנעשו בשנים האחרונות על דרכי ההישרדות של ה"אנוסים" בקרב יהודי ספרד ופורטוגל בתקופת האינקויזציה והשמד. הנשים הן אלו ששמרו על הגחלת, ורוח ישראל התקיימה בזכותן.
המרת הדת היהודית מאונס, גזירות על שמירת המצוות. מהווה חלק מההיסטוריה היהודית מימי בית שני ועד היום.
כמחצית ממגורשי ספרד שסירבו להתנצר, מאות אלפים במספר, הגיעו לפורטוגל, שם שילמו כופר תמורת הבטחה של חופש דת. כמעט מיד, בניסיון לאלץ את היהודים להמיר את דתם, נחטפו ילדיהם בידי הכנסייה. חמש שנים לאחר מכן (1497), יצא צו לגירוש היהודים מפורטוגל. מספר יהודים לא ידוע, שנאמד בעשרות אלפים, הגיע לנמל ליסבון, מרביתם גולי ספרד הנזכרים לעיל, אך האניות שהובטחו להם על מנת לעזוב לא עגנו בנמל, ובמקום לאפשר את יציאתם כמובטח, נאנסו והוטבלו כולם לנצרות, בלי אפשרות להימלט מהשמד.
תוצאות הירידה למחתרת
רבים מאנוסי ספרד ופורטוגל ירדו למחתרת והמשיכו לשמר את זהותם היהודית ואת מצוות התורה ככל שיכלו, למרות מאמצי האינקוויזיציה להכחיד מהם את זכר היהדות. החזקת ספרי קודש, חפצי דת, ומסמכים המעידים על זהותם היהודית הייתה מסוכנת מאד. תוך זמן קצר נעשו אלו לנדירים ביותר. המצב החדש הצריך שינויים מהותיים במבנה החברה הדתית, בדומה לשינויי ההסתגלות שנדרשו בעקבות חורבן בית שני. באותם ימים הונהגו שינויים באורח החיים היהודי על ידי רבן יוחנן בן זכאי וחכמי אותה תקופה שהיו מנהיגי העם ומלומדיו,. בתי הכנסת ששימשו כמקום התכנסות ומרז דתי. השימוש בהם היה אחד השינויים המהותיים של המבנה החברתי שלאחר החורבן. לעומת זאת האררגון מחדש של האנוסים היו מקום של סכנה רבה ותחת עינה הפקוחה של של האינקוויזיציה, והוחלפו כמעט – אבל לא לגמרי – בחדרי תפילה פרטיים. החיים הדתיים הועתקו מחיי קהילה למסגרת ביתית, ועם שקיעת המימד הציבורי של דת האנוסים השתנתה ההירארכיה הפנימית; שבט המנהיגות נשמט מידי מרבית הגברים ונפל לידי הנשים.
שומרות וממשיכות את המסורת
הנשים המשיכו לנהל מטבח כשר, ורבות עסקו גם בשחיטה ומילה. הן טיפלו בטהרת המת ובקבורה ואמרו תהילים ושאר תפילות למת. הן ידעו, ושימרו, והנהיגו את מרבית טקסי האנוסים, החל בברכה על הלחם בשולחן, וכלה במחזורי התפילות. כל אלה בנוסף לשימור והעברת המסורות וההיסטוריה המשפחתית. הנשים "המומחיות" הן שנשאו, על פי רוב, גם בעול הפסיקה בשאלות הלכתיות שהתעוררו בסביבתן. עדות לשימור המופלא ניתן למצוא בעובדה שתפילות שנרשמו בבלמונטה שבצפון פורטוגל היו ידועות ונשמרו כתפילות שבעל פה סודיות ומיוחדות לבית בין צאצאי אנוסים אשר נדדו והגיעו לדרום ברזיל, שמשפחותיהם נמצאות שם למעלה מ-300 שנים.

כשרות והנהגות הבית
הנשים למדו ולימדו את המסורות בעל פה. בדרך כלל נבחרה בת או נכדה, שלה נמסר מה מקור המשפחה – מהיכן באו ודרך אילו מקומות, מי המשפחות בהן התחתנו ובמי לא, ובפרוט מנהגי האכילה. לעיתים כולל החינוך של המנהיגות לעתיד גם מסורות קבליות, ריפוי, מילדוּת, מילה ועוד.
המנהגים שנשתמרו אצל האנוסים בנויים בעיקר סביב הבית. הפרדה בין בשר וחלב הייתה ונותרה נפוצה. זו כללה כלים נפרדים או הרתחת הכלים בין ארוחות. קיימו שחיטה, שכללה מעין ברכת התנצלות מהבהמה, וחלק מיוחד שנבדק על עור היד והציפורן, וכן ניקור, מליחה, הדחה וחליטה. אכילת בשר הלכה והתמעטה עם השנים. בהמה גסה הייתה קשה במיוחד להשגה מסיבות מובנות. קטניות היו מאכל מצוי ביותר. הייתה הימנעות מדגים בלי סנפיר וקשקשת. שמירת שבת התבטאה בעיקר בניקיון שקדם לה, וכלל החלפת הסדינים, המגבות, ומפות השולחן, לבישת בגדים נקיים, הדלקת נרות והימנעות ממלאכה – בעיקר בלילי שבתות. יום כפור היה היום החשוב במחזור השנה של האנוסים, וחג הפסח גם הוא נשמר בנאמנות תוך סיכון רב. אף שידוע על אפיית מצות אצל האנוסים, המאפיין החשוב ביותר של חג זה היה ונותר הריבוי בירקות. ההימנעות מחמץ הייתה מצויה הרבה יותר מעשיית מצות. נהגו גם להפריש חלה ולקבור בתכריכים. קיימו דיני ומנהגי קבורה ואבלות, כמו גם מנהגים מיוחדים לאנוסים, שמקורם כנראה בנהוג בין היהודים ספרד, כגון חליטת הבשר, כיבוד הבית מן הפתח ולפנים, הפרדה בין דג וחלב, שריפות או קבורת שערות עם ציפוריים, ועוד.
אחת מהידועות שבהן
הידועה מנשות האנוסים היא ללא ספק דונה גרציה מנדס נשיא, שברחה מפורטוגל לארצות השפלה, ואחרי כן לאיטליה, שם ניצלה את עושרה וחינה להציל אנוסים מפורטוגל, להדפיס ספרי קודש, ועוד. דונה גרציה נעצרה בידי האינקוויזיציה אף יצאה בשלום (וכופר נפש) והמשיכה ללא חת בפדיון שבויים, בניית בתי דפוס, והשפעות פוליטיות מרחיקות לכת. מאמציה לארגן חרם יהודי על אנקונה, בתגובה למסכת רדיפות שהגיעה לשיאה בשריפת יהודים על המוקד, נכשלו בשל התנגדות רבנית בין השאר. כתוצאה, המשיך מצבם להחמיר, ורבו הרדיפות וההרג. אין ספק שגרציה הייתה הדמות היהודית הפוליטית החשובה בתקופתה, ומהחשובות בכל הזמנים. העוצמה, וההשפעה ומסירות הנפש שהקרינה מדגימים היטב את דמות הנשים האנוסות. דונה גרציה התאלמנה בעודה בפורטוגל ובחרה שלא להינשא בשנית.