ארשת

יוסף מרקוס

יוסף מרקוס- ישיבת הר עציון אלון שבות

טרם פטירתו של יעקב הוא מצווה את בניו לקבור אותו במערת המכפלה ואכן בראשית פרק נ' מתארת התורה בהרחבה את מסע ההלוויה לארץ ישראל שהיה מורכב, מלבד יוסף ואחיו, גם מזקני בית פרעה ומזקני מצרים.
לאחר שחוזרים יוסף ואחיו מארץ כנען אנו שומעים פתאום על פחדם של האחים ממה שעלול להתרחש כעת:
"וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".
מה גרם לאחים לפחד ולהמציא, כך לכאורה על פי הפשט, ציווי של יעקב שאמור למנוע מיוסף מלנקום בהם? בפשטות האחים חששו שמא יוסף נמנע עד עכשיו מלהעניש אותם למען כבודו של יעקב אך כעת שיעקב מת, שוב אין מניעה מצידו מלפעול נגדם.
אולם חז"ל במדרש הבינו שחששם של האחים לא היה לריק והוא נבע מאירוע שהתרחש לאחר מותו של יעקב שעורר את חשדם. כך מובא בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא:
"וישב יוסף מצרימה וגו' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף וגו' רבי לוי ורבי יצחק, רבי לוי אמר שלא זמנן לסעודה, אמר רבי תנחומא הוא לא נתכון אלא לשם שמים, אמר לשעבר אבא מושיבני למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן, והן לא אמרו כן, אלא לו ישטמנו יוסף, רבי יצחק אמר הלך והציץ באותו הבור, א"ר תנחומא הוא לא נתכון אלא לשם שמים, והם לא כן אלא לו ישטמנו יוסף".
ראשית יש להעיר שנקודת המוצא של המדרש נסמכת על מה שנאמר 'ויראו אחי יוסף' כאשר ההנחה היא שראו מעשה ממשי שעורר את חשדם.
המדרש מעלה שני גורמים אפשריים לחששם של האחים: רבי לוי מסביר שהוא הפסיק להזמינם לארוחה (וכך גם מובא בתרגום יונתן וכן ברש"י) ורבי יצחק מסביר שהוא הלך להציץ בבור, ככל הנראה בדרך חזרה מהלוויה.
אולם המדרש מדגיש שחששם היה חשש שווא והוא נתכוון לשם שמיים. לפי ההסבר של רבי לוי, מבאר רבי תנחומא, יוסף היה בקונפליקט שהרי עד עכשיו בגלל אביו הוא ישב בראש ולא חלק כבוד ליהודה וראובן אך כעת מצד אחד הוא חייב לשבת בראש מכוח היותו שר גדול במצרים אך מצד שני הוא גם חייב לחלוק לאחיו כבוד. הפתרון שלו היה פשוט להתחמק מארוחה עימהם והאחים פירשו את זה כמהלך של התנכרות.
גם לפי ההסבר של רבי יצחק, מדגיש המדרש, כוונתו הייתה לשם שמיים. אין כאן הסבר מה בדיוק הייתה כוונתו אך סביר שהוא רצה לסגור מעגל ולחזור אל הבור בתור בן חורין ובכך לסלק כל רגש שלילי כלפי האחים. אולם גם כאן האחים הבינו את מעשיו בצורה הפוכה וראו בהליכתו אל הבור, הצפה מחדש של כל הסיפור.
נדמה שהמדרש מנסה ללמדנו על החשיבות הגדולה ללמד זכות ועל הצורך לפרש מעשים לא רק על פי צורתם החיצונית ועל פי הניתוח הראשון שלנו אלא לנסות לחתור להבנה מעמיקה יותר ולגלות פעמים רבות שמעשיו של הזולת אינם נובעים מכוונה רעה ואולי אף, פעמים רבות, דווקא מכוונה טובה.
אולם נראה שלא פחות מכך רוצה המדרש ללמדנו שגם מי שמתכוון לטובה צריך לעשות את מעשיו בזהירות ואין הוא יכול להתעלם ממציאות בה מעשיו נתפסים בצורה שלילית. על כך נאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" (משלי ג,ד).
מאידך גיסא נראה שלא פחות מכך רוצה המדרש ללמדנו שגם מי שמתכוון לטובה צריך לעשות את מעשיו בזהירות ואין הוא יכול להתעלם ממציאות בה מעשיו נתפסים בצורה שלילית. על כך נאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדן" (משלי ג'ד).

פרפראות לויחי

ד"ר פיני איזק

פרשת ויחי
ליקט: ד"ר פיני איזק

ויחי יעקב בארץ מצרים (מ"ז כ"ח)
דבר אחר: ביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. (רש"י)
מפני מה ביקש יעקב לגלות את הקץ? כי כאשר יודעים את קץ הגלות, אין הגלות קשה כל כך. ברם, מן השמים רצו שהגלות תהיה קשה, מבלי ידיעת הקץ, ולפיכך נסתם ממנו. (ר' בונם מפשיסחא)

ויתחזק ישראל וישב על-המטה (מ"ח ב')
אמרו חכמינו: כל המבקר את החולה והוא בן גילו, נוטל אחד משישים מחוליו. (נדרים ל"ט)
והרי יוסף היה בן גילו של יעקב – כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף. (רש"י ל"ז)
נמצא איפוא שכשבא יוסף לבקר את אביו החולה, הופחתה המחלה באחד משישים. לפיכך: ויתחזק ישראל וישב על המטה. יעקב התחזק וישב, לפי שנשארו רק חמישים ותשעה חלקים ממחלתו כמנין: המטה. לעומת זה, מקודם היה: הנה אביך חולה. מנין הנה עולה לשישים. (אלשיך)

ראה פניך לא פיללתי (מ"ח י"א)
חז"ל אמרו שביקש יוסף לחטוא אלא שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וחזר בו. אלה הם דבריו של יעקב: ראה פניך לא פיללתי – לא חשבתי שאראה את פניך אלה: פני יהודי מאמין שצל אלוקים על פניו, כי חששתי שלא תעמוד בניסיון. והנה הראה אותי אלוקים – מפני שאלוקים הראה אותי לך ברגע הנכון – גם את זרעך – הנני רואה את זרעך, כמוך, זרע ברך ה'. (ר"י מרוזין – פניני תורה)

ויברך את-יוסף ויאמר (מ"ח ט"ו)
הלוא מברך היה את בניו של יוסף ולא את יוסף עצמו? ברם, אין הברכה יותר גדולה לאבא מאשר הברכה, שיהיו בניו טובים ומוכשרים. אם יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי – הרי זו ממילא הברכה הגדולה ביותר בשביל יוסף עצמו. (של"ה)

בחרבי ובקשתי (מ"ח כ"ב)
מתרגם אונקלוס: בזלותי ובבעותי. וכן רש"י אומר: בחכמתו ותפילתו.
דומה התפילה לקשת, ככל שדורכים אותה יותר לאחור יוצא החץ ממנה בכח יותר עצום וטס למרחקים. כן גם תפילתו של האדם: ככל שליבו נלחץ יותר לעמקי נשמתו, כן תתפרץ בכח יותר גדול ותעלה לגבהי מרומים. (ר"א מסוכטשוב – פניני תורה)

באותו ענין:
צא וראה מה בין יעקב לעשו. עשו גם כשהוא מדבר על רוח ומוסר, על יושר וצדק, הרי פירושם של דברים: חרב וקשת. כאשר עשו בוכה לפני אביו יצחק ומבקש ברכה, אומר לו יצחק: על חרבך תחיה, ואילו יעקב הוא היפוכו של דבר. אפילו כשהוא מדבר על חרב וקשת, הרי פירושם של דברים: צלותי ובעותי. (אבני אזל)

האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים (מ"ט א')
ביקש יעקב לגלות את הקץ ואמר לו הקב"ה לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל. (מדרש פליאה)
מובא בגמרא כי שני זמני הגאולה הם: בעתה – בעת שנקבעה מראש, ואפילו אם לא יהיו ישראל ראויים לכך. ואחישנה – בעת שיהיו ישראל ראויים, יחישו מן השמים את זמן הגאולה. כן אמרו חכמינו, כי כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הריהם קרויים ישראל וכאשר אין עושים רצונו של מקום, הריהם קרויים יעקב. והנה, כשביקש יעקב לגלות את זמנו של הקץ הקבוע, אמר לו השי"ת: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – אם יהיו ישראל עושים רצונו של מקום ויהיו קרויים ישראל, הרי ממילא תקדים הגאולה לבוא, בזמן של אחשינה. וזמן זה הרי אינו ניתן להתגלות כלל וכלל, שכן בכל יום ויום עלול הוא לבוא – היום – אם בקולו תשמעו. (שני מאורות)

כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו-שור (מ"ט ו')
הרגו איש – אלו חמור ואנשי שכם, עקרו שור – רצו לעקור את יוסף. (רש"י)
מה שייכות יש בין שני העניינים הללו? אלא אמר יעקב, ראיתי את חריפותם היתירה במעשה שכם ולא ידעתי אם זה מחמת קנאות נאמנה וקדושה, או שמא מחמת יצר הרציחה ונקמה בלבד. הייתי ממתין לשעת כושר אחרת כדי לברר דבר זה. וכשראיתי כיצד נהגתם באחיכם יוסף, כי נקל היה לכם לעקרו מן העולם – נתברר לי, כי גם במעשה שכם לא נתכוונתם לשם קנאות נאמנה, כי אם רק באפם הרגו איש. (מפרשים)

כרע רבץ כאריה (מ"ט ט')
זו מידתו של יהודה, שאפילו כשהוא נופל לפעמים וכורע – כרע רבץ – בכל זאת הריהו גיבור ואמיץ כאריה. איננו נופל לזרועות הייאוש, כי אם הוא מודה בכישלון ומתנער מיד לקום, על ידי תשובה, כשם שלא היה יהודה בוש להודות במעשה תמר, ומכך נוצר המשיח. (חידושי הרי"ם)

לא-יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו (מ"ט י')
הרמב"ן אומר שלפיכך לא נתקיימה מלכות בית חשמונאי ולא נשאר מהם איש, אף על פי שקידשו את ה', משום שעברו על ברכתו של יעקב: לא יסור שבט מיהודה, שהמלכות בישראל מגיעה רק לשבט יהודה ונטלו לעצמם את המלכות. אמר על כך רבי שמחה זיסל מקלם: אם עונש כזה ניתן למי שעובר על ברכתו של יעקב, ואפילו בשעה שהוא מקדש את ה' – עד היכן מגיע עונש של העובר על ברכתו של השם יתברך, ולא כל שכן על קללתו של השם יתברך, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מחלל את השם.

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני-מלך (מ"ט כ')
מאשר – כל אדם מישראל ילמד לקח מאשר: שמנה לחמו – המאכלים השמנים והדשנים ביותר היו לדידו בפרוסת לחמו הפשוטה. והוא יתן – כאשר בא לתת צדקה – מעדני מלך – נתן את המאכלים המשובחים ביותר. כך צריך לנהוג כל אדם מישראל, לחיות בפני עצמו חיים פשוטים וצנועים, ואילו צדקה יתן מן הטוב ומן המובחר. (מפי השמועה)

והעלתם את-עצמתי מזה (נ' כ"ה)
יוסף משמש סמל לכל אלה מבני עמנו שעלו לגדולה בארצות נכר ונתנו את כוחם לעמי נכר ואחר כך נשתכחו כליל.
לא רק שר המשקים שכח את יוסף אלא גם פרעה ועמו לא ידעו את יוסף. יוסף הרגיש את הצפוי לו, ולכן השביע את אחיו: והעליתם את עצמותי מזה – אין מקום גם לעצמותיו של יוסף במדינה נכרייה, למרות כל הטוב שהביא לה.

בחרבי ובקשתי

אבי תאומים

פרשת ויחי
ערך וליקט: אבי תאומים
בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי
שכם בכסף נקנתה
לאחר חזרתו לארץ ישראל (בר',לג) חונה יעקב בעיר 'שכם אשר בארץ כנען'. ומספרת התורה על מעשה מוזר של יעקב אבינו, "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה"(לג,יט). וכי מה היה ליעקב אבינו לרכוש חלקת שדה? והרי כל הארץ מובטחת לו? וכי לא מצא מקום שלא צריך לשלם בכדי להתיישב בו? אלא שמעשהו של יעקב דומה מאוד למעשהו של אביו זקנו, אשר דואג לרכוש בכסף אחזת קבר עבור שרה. לכן קרוב יהיה לומר שגם מטרתה של רכישה זאת היא עבור קבורה כל שהיא. ובאמת, ספר יהושע מסתיים בדברים הבאים - "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (כד,לב). הנבואה רואה את אחיזת יעקב בשכם כתוצאה של מעשה קנין ממוני, ולא של כיבוש מלחמה.
קנין כספי אינו מספיק
ר' נחמיה אמר: 'ואני נתתי לך שכם אחד' זו שכם ודאי. 'אשר לקחתי מיד האמורי' זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה?, אלא חוי בכלל אמורי. 'בחרבי ובקשתי' לא היה אבינו יעקב רוצה שיעשו בניו אותו מעשה, כיון שעשו בניו אותו המעשה אמר - מה אני מניח את בניי ליפול ביד אומות העולם? מה עשה, נטל חרבו וקשתו ועמד על פתח שכם, אמר - אם יבואו אומות העולם ליזדווג לבניי אני נלחם כנגדן, היא דהוא אמר ליה ליוסף,ואני נתתי לך שכם אחד וגו' ואיכן מצינו שנטל יעקב אבינו חרבו וקשתו? - בשכם. (בראשית רבה,פ' צ"ז עם השלמה מפ' פ')
מספר המדרש, שבעת שהיו שמעון ולוי מכים את אנשי שכם, חשש יעקב שיקומו עליהם שאר אומות העולם. על אף שעשו שמעון ולוי מעשה שהיה מנוגד לכל השקפת עולמו המוסרית והדתית של יעקב, לא יעלה על הדעת שאב יפקיר את בניו ביד הקמים עליהם, גם בהיותם חוטאים! לכן יוצא יעקב אבינו למערכה בשכם, לא כדי להכות יחד עם שמעון ולוי את אנשי שכם (שהרי שמעון ולוי יכולים היו להתמודד לבדם עם עיר שגבריה כואבים את כאב המילה, שאם לא יכלו לכך , ודאי היו לוקחים לוחמים נוספים ) , אלא בכדי להגן על בניו .
כאז גם היום
אף בימנו רואים אנו כי קניין כספי בלבד אינו מספיק, אפילו כשקניית הקרקע נעשתה כחוק ומבחינת הדין והצדק היא בבעלותנו המלאה. זקוקים אנו לחרב על מנת להגן על זכויותינו וקנייננו. זאת היא המציאות הקיימת מתחילת ימי שיבת ציון והקמת המושבות הראשונות מחוץ לחומות הישוב הישן בארצנו. אף על פי שהקרקעות נגאלו ונרכשו בחוק, לא פסקו שכנינו הערבים מלהתנכל לישוב וליושביו בכל דרך אפשרית. פגיעות בגוף ופגיעות בנפש היו מנת חלקם של המתיישבים החלוצים הראשונים, והם מנת חלקנו עד היום הזה. את תוקפנותם ושנאתם של ערביי הארץ רואים אנו בימים אלה בכל ישובי "עוטף עזה". ערים, כפרים, קיבוצים וישובים הסובלים הפצצות ומטחי קטיושות וטילים מאנשי זדון ו"חמאס" היושבים ברצועת עזה.
ימי ראשית באם המושבות
ההתנכלות למפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל מעולם לא פסקה. הצורך של המתיישבים להגן על עצמם נהפך לכורח המציאות ואגודות וקבוצות שומרים החלו לפעול ברחבי הארץ, כשמטרתם הייתה לשמור על הרכוש ועל הנפש. חלקם נתפרסמו מאד – כמו אגודת "השומר", וחלקם נשארו בגדר סיפורים עלומים. סיפור על דמותו האגדתית של אחד השומרים ששמרו על "מלאבס" היא פתח תקוה בימיה הראשונים אני מביא בפניכם.
דמות מסתורית
בשנת 1879 הופיעה דמותו מן האין. הוא רכב על גבה של סוסה לבנה כשגופו עטוף בעבאיה ולראשו כאפיה נאה. ממרומי אוכפו השקיף על הכפר העני שאודותיו סיפר לו השייך של פג'ה. הוא תהה אם איכרים עלובים אלה, שחזותם הייתה אירופית במובהק, הם הם היהודים שעליהם שמע. בערב שב אל ידידו השייך וסיפר לו על אכזבתו. הלה עמד על דעתו שמדובר ביהודים. למחרת חזר הפרש בעל החזות הערבית אל הכפר. הוא הציג עצמו בפני אחד השומרים בשם דאוד אבו יוסוף והעיד על עצמו כי הוא יהודי ממשפחה בגדדית אמידה שנדד לרגל עסקיו במדבריות ערב. דאוד הצטרף אל אנשי המושבה הצעירה, לימד אותם הלכות שמירה, לחם בשורותיהם נגד שודדים מכפרי הסביבה ובה בעת לימד אותם כיצד להתייחס לאויביהם בשילוב של תקיפות וכובד. בתום אותה שנה עלה על סוסתו, יצא לביתו - ושוב לא נודע דבר על גורלו.

יהודי באמונתו וערבי בהליכותיו

''ממזרח, מכיוון הכפר הערבי פג'ה, הלך וקרב אליו רוכב בדואי על סוסה לבנה שטרם ראה כמותה לגודל. חזה היה רחב, רגליה ארוכות וגופה ארוך ורזה. לא היה בה מן החן של הסוסות הערביות האצילות. רק ראשה היה קטן וחינני, אוזניה זקופות ועיניה גדולות וחכמות. הפרש לא היה גבה-קומה. רגליו, בתוך הארכובות, הגיעו רק עד חצי בטן הסוסה, אולם כתפיו היו רחבות להפליא. בימינו החזיק רומח ועל ירכו השמאלית התנדנדה חרב ענקית. פניו היו מכוערים. אפו גדול ומכוסה בחטטים של מחלת אבעבועות ישנה. עיניו גדולות, שחורות ובוערות במבט גלוי אל הנמצא מולו.
כך תיאר הסופר אהוד בן עזר, נצר למייסדיה של פתח תקווה, את דאוד אבו יוסוף. היה זה ב-‏1879, כשנה לאחר ניסיון העלייה הראשון על הקרקע של מתיישבי מלאבס. זו הייתה ראשיתו של רומן קצר בין המושבה הטרייה לבין האיש שכמו הופיע מן האין, היהודי-בדואי שאיש לא ידע עליו דבר, שדרכיו ומנהגיו עוררו כלפיו הערצה ושיום אחד נעלם אל מעבר להרים כלעומת שבא.
סיפורו של דאוד אבו יוסוף, סיפור אמיתי לחלוטין, עשוי כולו מחומרים מיתולוגיים. הוא בא משומקום ונעלם לשומקום. דבר לא נודע עליו טרם בואו ודבר לא נשמע עליו מאז הלך. האיש היה יהודי מאמין בכל דרכיו ו ערבי בהליכותיו. הוא ידע להתחבב על היהודים אשר הגיעו מאירופה ועל פלאחי הארץ ונוודיה המוסלמיים. דומה כי אין עוד סיפור דומה לזה,בהיסטוריה ההתיישבותית שלנו.
בן לשבט יהודי נודד

כאמור, לא ברור כלל מאין הגיע. יהודה ראב (יהודה ראב (1858 - 1948) היה ממייסדי המושבה פתח-תקווה ומראשוני השומרים בעיר עם חידוש ההתיישבות. הוא ארגן את השמירה במושבה והיה ראשון השומרים של פתח תקווה. בתו, אסתר ראב, הייתה משוררת, ונכדו הוא הסופר אהוד בן עזר), הפתח-תקוואי הראשון שבו פגש, דיווח כי דאוד סיפר לו ש''מוצאו משבט בדואי-יהודי שמעטים כמוהו במדבר ערב''. היו שסברו כי נמנה על שבט נוודים יהודים מסיני. ראב עצמו ציטט מאוחר יותר את דאוד כמי שאומר שהוא ''בן לאחת המשפחות הבגדדיות שעוסקות במסחר עם בדואים הגרים במדבר'', קביעה המעידה לכאורה על היותו ממוצא עירוני שנסיבות חייו הובילו אותו אל דרכי הנדודים במדבריות.
חקלאים בהירי עור
הוא היה אז כבן חמישים. נסיבות הגעתו לפתח תקווה היו מפתיעות אף הן. דאוד עצמו סיפר כי במהלך שהותו במאהל בדואי נגנבה ממנה סוסתו והוא יצא בעקבות השודדים. הוא גילה את סוסתו בדמשק ומאחר ודמשק מצויה במחצית הדרך בין בגדד לירושלים, החליט לנצל את ההזדמנות, לרכב ירושלימה ולראות בעצמו את האתרים המקודשים שעליהם שמע סיפורים רבים כל כך. בדרכו חזרה מירושלים לן בכפר הערבי פג'ה שבשרון, ושם גילה את אוזנו השייך המקומי כי במרחק קטן מכפרו מצוי יישוב יהודי קטן. דאוד אבו יוסוף החליט לבדוק בעצמו במה מדובר. הוא רכב, אפוא, לפתח תקווה, והוכה בתדהמה כשהבחין בחקלאים יהודים בעלי עור בהיר. בתחילה סבר כי אלה הם אירופים נוצרים, אבל לאחר ששב לפג'ה באותו לילה וסיפר לשייך על שראה, העמיד אותו הלה על טעותו. בבוקר המחרת יצא שוב לפתח תקווה ושם פגש ביהודה ראב ובחבריו להתיישבות.
שקית תפילין וספר מזמורים
''הפעם קרב האיש אלי, בירכני בחיוך ידידותי ואמר: "אנא ישראל, אנא יהוד'', סיפר ראב, לא הבנתי. כשראה אותי הבדוי לוטש בו מבט תוהה, נשא את עיניו לשמים וקרא כיהודי חרד בקול רם: 'שמע ישראל!' לאחר שהשלמתי את הפסוק, סיפר לי מי הוא ואיך הזדמן למושבה''.
ראב הציע לדאוד ללון במושבה תחת שיחזור לפג'ה. טרם שהספיק דאוד להיענות, נכנס לאוהלו של ראב אחד השומרים ושאל, כבדרך אגב, אם האורח החדש הוא השומר החדש שהיה אמור להגיע. דאוד הציע את עצמו כשומר, אך סירב להתחמש ברובה. ''רואים מייד שאין אתם בעלי ניסיון רב'', הפטיר בחיוך, ''אין חוכמה ואין תועלת בנשק אש. חרפה היא בעיני להשתמש ברובה אשר אפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור שבגיבורים. טוב. אשאר אתכם ימים אחדים, אולי אוכל להועיל במשהו. כך החלה תקופה חדשה בחיי המושבה הענייה. דאוד הקים ליד הבאר סוכת מחצלות צנועה ואותה ריהט בפשטות: כלים אחדים להכנת הקפה, עבאיה עשויה צמר גמלים להתעטף בה מפני הקור, רבאבה (כינור בעל מיתר אחד עשוי שער סוסים) שמנגנים עליה בקשת עץ פשוטה, שקית תפילין וספר שירים עברי-ערבי. תכופות נהג לזמר לעצמו שירים נוגים תוך שהוא מלווה את שירתו ברבאבה. הייתה זו תערובת מוזרה של שירי מדבר ערביים ושל פיוטים עתיקים ותפילות בעברית.
כשיצא לשמירה חבש את הכאפיה והעקאל על ראשו. זו כיסתה כמעט את כל פניו, באופן שרק אפו ועיניו הציצו החוצה. במשמרת הראשונה שלו, אותה בילה עם יהודה ראב, תיכנן כיצד להערים על הערבים שפשטו מדי לילה על השדות כדי לקצור חיטה בחשאי ולהביאה לבהמותיהם. הקוצרים היו חמושים וכבר כמה וכמה פעמים פתחו באש על שומריה היהודיים של פתח תקווה.
שמירה תורה היא וצריכה לימוד

כבר אז, באותה שמירה ראשונה, למד ראב דבר או שניים על דאוד. הלה הבעיר מדורה קטנה באמצע השדה, הותיר לידה את מיטלטליו ומשך עימו את ראב למסתור כלשהו במרחק מה משם. כעבור דקות ספורות החלו להישמע היריות. המסתננים הערבים החלו לירות לכיוון המדורה, שהייתה נקודת האור היחידה בכל המרחב האפל שסביבם. הם סברו כי מצאו להם טרף קל בדמות שומר שנרדם בחסות חמימותה של המדורה הקטנה. הם לא העלו על דעתם שצמד השומרים מסתתר בין שיבולי הקמה ומאתר את מקום מסתורם שלהם על פי הבלחות רשפי הירי. ראב ביקש להסתער על התוקפים, אך דאוד עצר בעדו. ''חכה עד שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים'', הורה לו. היה בדבריו היגיון רב. הערבים היו חמושים
שיירו כל אחד מהם לפחות פעמיים'', הורה לו. היה בדבריו היגיון רב. הערבים היו חמושים ברובים פשוטים מאוד, כאלה שיש למלאם באבקת שריפה ובברד לאחר כל ירייה. המשוכללים ביותר שביניהם היו כפולי קנה. אבו יוסוף חישב ומצא שלאחר מטח היריות הראשון לא יהיו בידי השודדים רובים טעונים, ואז ניתן יהיה להפתיעם.

הוא לא טעה. מייד כשנסתיים מטח היריות, ובעוד הערבים מעודדים מחוסר התגובה מכיוון המדורה ומתכוננים לגשת אליה כדי לאסוף את השלל, התנפלו עליהם יהודה ודאוד מעורפם. אבו יוסוף השתמש בחרבו, ראב בנבוט גדול שנשא עימו – והשניים הפליאו בהם את מכותיהם. הערבים ברחו מהמקום כל עוד רוחם בהם, כשהם מותירים אחריהם רובים ומגלים שנשמטו מידיהם במהלך הקטטה.

שמירת כוח ההרתעה
דאוד היה מרוצה. הוא ניבא כי פעולה זו תרתיע את שכניהם הערבים מפלישות עתידיות לשדות הקמה של פתח תקווה. ''הסיפור על מה שבא להם מידינו הלילה יעשה כנפיים'', קבע, ''מחר יבואו זקני שבט ג'ראמנה לבקש מאיתנו חזרה את הרובים והמגלים של בניהם''.
שמו של השומר הנועז התפרסם בכל הסביבה. בני הכפרים הערביים הסמוכים לא העזו עוד לגעת בתבואה הקצורה שנאספה לגורן הראשונה של פתח תקווה. השייכים של הכפרים והשבטים בסביבה החלו לבוא לבקרו באוהלו. אבו יוסוף, בתורו, החזיר להם ביקורים. אותו קיץ חיתן השייך של שבט אבו קישק את אחד מבניו ואבו יוסוף ויהודה ראב הוזמנו לחתונה כנציגי המושבה. הוא יעץ ליהודי המושבה לשגר עימם מתנות לשייך כדי להבהיר שבצד תקיפותם בשמירה על רכושם נשואות פניהם לשכנות טובה. יתכן שבעתיד ייאלצו לבקש את סיועו של השייך בנושאים כאלה ואחרים וכדאי לטפח את היחסים עימו כבר מעתה. אנשי פתח תקווה נענו בחיוב ושני השומרים הביאו עימם לחתונת השייך שק אורז, חרוטי סוכר וגליל בד משובח שנקנה בנסיעה מיוחדת ליפו.
נעלם ונשאר תעלומה
בסופה של אותה שנה בה שהה בפתח תקוה נפרד דאוד בהתרגשות מיהודה ראב ומאשתו לאה, מאליעזר ראב, מדוד גוטמן (שאף העניק לו חופן נפוליאונים כגמול על עבודתו המסורה בשנה בה שהה במחיצתם) ומהאחרים. הוא פירק את אוהלו שליד הבאר שבמרכז המושבה, קיפל וארז את היריעות ואת שאר חפציו, טיפס על גב סוסתו הלבנה והיפנה אותה צפונה. דאוד וסוסתו התרחקו משם בהליכה מדודה ואיטית. הם חצו את שדות המושבה בפעם האחרונה. אפילו פעם אחת לא הסב השומר הנאמן והאמיץ את פניו לאחור. וכך רכב עד שנעלמה דמותו הגוצה בעיקול הדרך החוצה את הירקון. מאז לא נודע דבר על אודותיו.