|
|
|
|
|
|
משה רבנו בין עצמיות לעצמאות
|
|
צבי מינצר
|
|
ר' צבי מינצר - גבעתייםהאם קיבל משה רבנו במהלך חייו החלטות מתוך עצמיותו ושיקול דעתו?עצמיות משמעה המהות העצמאית והייחודית של האישיות, והציות הינו תכונה נפשית המקבלת את המרות החיצונית של האלקים או של האדם.כבר אצל אברהם אבי האומה אנו מבחינים בביטויים של עצמיות ושיקול דעת עצמאי. אברהם משחרר את לוט מהשבי, קונה את מערת המכפלה, מתיישב בבאר שבע ועוד, מבלי שנצטווה. וכן אינו נרתע מלהתריע ומלשאול: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח)משה רבנו, כבר בראשית דרכו, לפני מעמד ההתגלות בסנה, פועל מתוך שיקול דעתו: הורג איש מצרי, מוכיח איש עברי, בורח למדין ונושא אישה.התרעומת כלפי ה' "למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני", וכן הבקשה "מחני נא מספרך אשר כתבת", הם גילויים של עצמיות באישיות שהוטלה עליה שליחות והיא פועלת תחת ציות לה',אך לא כרובוט.עצמיות וציות דרים אצל משה רבנו בכפיפה אחת.הגמרא בשני מקומות: בשבת פ"ז ע"א וביבמות ס"ב ע"א,מונה ג' דברים שעשה משה מדעתו וה' הסכים עם דעתו. א. הוסיף יום אחד.(לפרישה לפני מתן תורה) ב. פירש מן האישה. (לגמרי לאחר מתן תורה) ג. שיבר את הלוחות.(לאחר מעשה העגל). רש"י ביבמות מסביר כי משה התיר לעצמו לעשות מדעתו משום שהשכינה שרתה עליו, אך הדבר אסור לשאר בני האדם.משה הינו דמות סגולית, הקרובה יותר לה' מאשר לעם. הוא שוהה בהר סיני בניתוק מן העם ארבעים יום,אור פניו קורן, הוא מדבר אל ה' פנים אל פנים .קרבת ה' אל משה הביאה אותו, ככל כנראה, להכרה ששינויים בהוראות ה' שיעשה מדעתו, יתקבלו בהסכמה או בהבנה. הכרה זו לא עמדה לו בפרשת מי מריבה שבה לא העריך נכון את חומרת השינוי מדעתו, (להכות בסלע במקום לדבר אליו) ונתקל בתגובה חריפה של שלילת כניסתו לארץ המובטחת. השינוי שנקט משה במקרה זה נראה כקל ערך לעומת שבירת הלוחות, אך לפי תגובת ה' ומבחן התוצאה אנו למדים שמשה טעה בשיקול דעת שנבעה מתוך עצמיותו והפעם שילם על כך מחיר כבד.בשלשת הפרשות האחרונות של התורה : וילך, האזינו וזאת הברכה, משה מקבל הוראות ומשימות שאינן מותירות לו מרווח של שיקול דעת עצמאי.ואלו הן: העברת המנהיגות ליהושע,כתיבת ספר תורה, כתיבת השירה (האזינו) ולימודה את בני ישראל, הכנות למותו.משה אינו בוחר לא את יורשו ולא את מקום קבורתו, אלה נקבעים על פי ה'. עצמיותו של משה כאילו נדחקת הצידה. ".יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה' ". "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'". משה מבצע את כל ההוראות האחרונות בציות גמור ללא סטייה ושינוי. סימנים אחרונים של ביטויים המשקפים את אישיותו, ניכרים אולי בפרשת וזאת הברכה. "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים ..."משה הוא יותר איש אלקים, מורם מעם, למרות מסירותו ודאגתו לעם."ויבכו בני ישראל את משה..." (דברים ל"ד ח'). לפי פרקי דרבי אליעזר, למשה לא גמלו חסד אלא האנשים לבד ואילו לאהרן גמלו האנשים והנשים חסד כאחד. לפי רש"י, רק הזכרים בכו.החזות הקשה על גורל העם אחרי מותו, היא האקורד האחרון, הצורם והכואב של פרשת חיי משה.משה הוא מנהיג שביטא את עצמיותו ודעתו מתוך גדלות רוח וקרבת ה'. ולא קם בישראל כמשה עוד.
|
|
|
|
פרפראות לנצבים וילך
|
|
ד"ר פיני איזק
|
|
פרשת נצבים-וילךליקט: ד"ר פיני איזקאתם נצבים היום כלכם לפני ה' (כ"ט ט')יש בעם ישראל דרגות והחשוב חשוב קודם. תחילה ראשיכם ואחר כך שבטיכם, זקניכם וכו'. אבל כאשר אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם, כאשר עומדים אתם לפני השי"ת, הרי מתבטלים כל ההבדלים הללו וכל אנשי השם כלא היו, והרי כלכם כאחד – כל איש ישראל. (מהרי"ץ דושינסקי)לעבריך בברית ה' אלוקיך ובאלתו (כ"ט י"א)כתב הרא"ש (פ"ג ברכות) כי נשים אינן בכלל ערבות. היינו נשים אינן ערבות על האנשים. וכן יש מי שסובר כי גרים אינם ערבים לישראל. אולם כולם מודים כי ישראל ערבים זה בזה ואף לנשים וגרים. לכן, מאחר שהזכיר בתחילה: טפכם נשיכם וגרך, אומר הכתוב: לעברך בברית... אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום. ללמדך שאתה חייב על האשה והגר, אך הם אינם חייבים עליך. (החיד"א)שרש פרה ראש ולענה (כ"ט י"ז)משמעות הכתוב היא כי הפרות הרעים הצומחים במהלך הדורות, מן השורש הם באים, כמו שאמרו חז"ל: פסל מיכה עבר עם ישראל בים. והרי כמה מאות שנים חלפו מיציאת מצרים ועד לפסל מיכה. אלא השורש ממנו צמח האיש שעבד לפסל, הוא אשר עבר עמהם כבר אז. על כן נסתלקה השכינה מיעקב בעת שראה את אפרים, ממנו עתיד לפרוח ירבעם בן נבט. וכן אמרו חז"ל (סנהדרין פ"ב): הוא זמרי בו סלוא, הוא שלומיאל בן צורישדי, הוא שאול בן הכנענית, וחלילה לומר שזמרי היה נשמה אחת עם שלומיאל הצדיק, נשיא שבט מישראל, אלא הכוונה שגנאי הדבר לשבטו ולמשפחתו שיצא מהם זמרי. והיה החטא פורח מן השורש – משאול בן הכנענית. זהו: שורש פורה ראש ולענה. (הגר"א)והתברך בלבבו (כ"ט י"ח) מעשה שהיה באחד שחילל את השבת וכאשר הוכיחו אותו על כך אמר למוכיחיו: עוד תראו כיצד אתקן את חטאי. במוצאי שבת נתן נדבה גדולה והתפאר בפני כל לומר, כי בוודאי מקובל מעשהו יותר מאשר אם לא היה מחלל שבת ולא היה נותן צדקה. על כמוהו מתריע הכתוב: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, כאשר יוכיחו אותו על מעשיו הרעים, והתברך בלבבו – הוא יתפאר בלבבו כלומר, בלבבו הטוב, בנדבתו ובמעשיו הטובים שכביכול יכפרו על חטאיו. על כך נאמר: לא יאבה ה' סלוח לו. (הר צבי)ואמרו על אשר עזבו את-ברית ה' אלקי אבתם (כ"ט כ"ד)בתוכחה הקשה הזו על החורבן והגלות, יש ברכה מתוך קללה. הקללה היא שלא יוכלו ישראל להתפלל ולומר: למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם. כי הרי הגוי יצדיק דין שמים בהבינו את סיבת ענשם של ישראל – על אשר עזבו את ברית ה' אלוקי אבותם. אך יחד עם זאת יש בכך גם ברכה. כי אם לא היה הגוי מצדיק דין שמים, היה נגרם בכך חילול ה' נורא, והיו ישראל מתחייבים חס ושלום כליה על שגרמו בעוונותיהם לחילול שמו הגדול. לכן ברכה וטובה היא שהגוי מצדיק את דינם של ישראל. (תורת משה)בן-מאה ועשרים שנה אנכי היום (ל"א ב')ייתכן כי ימיו של משה רבנו ק"כ שנה, כנגד ק"כ יום שעמד בהר סיני. ארבעים יום ראשונים לקבל את הלוחות, ארבעים יום שניים להתפלל על עוון העגל, ארבעים יום שלישיים – לקבל את הלוחות השניים. זהו הטעם שאמר משה רבנו אנוכי ולא אמר אני. (רבנו בחיי)לא-אוכל עוד לצאת ולבוא (ל"א ב')לצאת ולבוא – בדברי תורה. מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות חכמה. (רש"י)חז"ל (שבת ל') מספרים כי ביום בו אמור היה דוד המלך להסתלק מהעולם הזה, ישב ועסק בתורה ולא יכול היה מלאך המוות להתקרב אליו, עד שמצא עצה להפסיקו ממשנתו. וברש"י פירש שם: שהתורה מצילה ממוות לפי שנאמר בתורה: כי חיים הם למוצאיהם. אף משה רבנו, עד שנטל ממנו הקב"ה את מעיינות החכמה ורק אז שלטה בו ידו של מלאך המוות. (שואל ומשיב)ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל-ישראל חזק ואמץ (ל"א ז')פליאה גדולה היא, מדוע זקוק היה יהושע לדברי חיזוק כה רבים. הרי התורה מעידה עליו שהיה מלא רוח חכמה, ועוד קודם מתן תורה היה הוא מבחירי העם, שהרי אמר השי"ת למשה רבנו: בחר לך אנשים וצא הלחם בעמלק. מכולם לא נבחר אלא יהושע להנהיג את המלחמה.מדוע היה צורך להזהירו חזק ואמץ. וכך מצינו שהזהירו הקב"ה: "רק חזק ואמץ מאד לשמור ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל" (יהושע א'). אך היא גופא, כל הגדול מחברו, צריך יותר חיזוק וסמיכה יתירה. כי כאשר נוטה הוא מהדרך אפילו כחוט השערה, יכול הוא חלילה ליפול עד שאול תחתית. (חידושי הרי"ם)ויאמר ה' אל-משה הן קרבו ימיך למות (ל"א י"ד)צדיקים במיתתם קרויים חיים. רק הימים שבהם עליהם להשתלם בתורה ובמצוות, הם אשר תמים, כלים ומתים. אם מפני שכבר הגיע הצדיק אל השלמות שיכול היה להשיג, ואם – כמו אצל משה רבנו – בגלל שהגיע זמנו של יהושע להנהיג ואין מלכות נוגעת בחברתה, זהו שאמר לו השי"ת: הן קרבו ימיך למות. (אזנים לתורה)ומצאהו רעות רבות וצרות (ל"א י"ז)רעות – בגימטריא: תרע"ו. אז הייתה מלחמת העולם הראשונה. וצרות – בגימטריא: תש"ב, אז החלה ההשמדה במלחמת העולם השנייה. כעין זה שמעתי על הפסוק בשיר השירים: איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. איכה – מרמז על הפורענויות והצהרים מרמז על סוף הגלות. תרעה – בגימטריא: תרע"ה. תרביץ – בגימטריא תש"ב. (נחל אליהו)רעות רבות וצרות (ל"א כ"א)כתב הגאון החיד"א בספרו "דבש לפי". וכבר כתבו רבני אשכנז דיש כ"ו הוויות בתוכחה שבמשנה תורה – בגימטריא: תרע"ו, להגן מתוכחות שהן אותיות" רעות.
|
|
|
|
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת
|
|
אבי תאומים
|
|
ועתה כתבו לכם את השירה הזאתכתב ליקט וערך: אבי תאומיםהדפסת התלמודארון הספרים היהודי מורכב ומלא הוא. ראשית יסודו במשנה ובתלמוד. ספרים אותם נמצא בכל ספרייה תורנית, בכל אתר ואתר. עם בבית המדרש, בבית הכנסת או בביתם של רבים בישראל. לכאורה, מציאות של ספרים אלו נראית לנו מובנת מאליה. אך לא כך הוא הדבר. במסגרת הרדיפות של הנצרות וכהני דתה את היהדות, כללה גם את היהודים וגם את ספריהם, ושריפת ספרים הייתה חלק מתופעת השנאה הזאת החל מתקופת המהר"ם מרוטנבורג שאף כתב קינה הנאמרת בט' באב על כך. שאלי שרופה באש לשלום אבליך... איכה נתונה באש-אוכלה תאכל באש בשר ולא נכוו צרים בגחליך?ועד ליל הבדולח בגרמניה ערב מלחמת העולם השניה.עם המצאת הדפוסעם המצאת הדפוס, התחילו גם היהודים להדפיס ספרי קודש, והספר העברי הראשון, פירוש רש"י על התורה, נדפס בשנת רל"ה. בשנה זו הדפיסו גם ארבעה טורים, ואחריהם נדפסו גם הרמב"ם, הסמ"ג, פירושי הרמב"ן והרלב"ג לתורה, פירוש הרד"ק לנביאים אחרונים ולתהילים ועוד כמה ספרים, אבל את ספרי התלמוד התחילו להדפיס רק בשנת רמ"ד. וכנראה שגם בזה הייתה יד הנצרות, אשר על ידי עלילות ושקרים מצד כמרים ומומרים ידועים לא הרשו להדפיס את התלמוד, ורק בשנת ר"פ, כארבעים וחמש שנים לאחר שהתחילו להדפיס ספרים עבריים, נדפס התלמוד כולו בוויניציה, דפוס בומבירג (הוא נדפס במשך שלוש שנים, החל משנת ר"פ ונגמר בחודש כסלו רפ"ג).עדות ראייהוהלא כן יספר אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, רבי יהודה לירמה, שהיה עד ראייה לשריפה זו, בהקדמה לספרו "לחם יהודה" (פירוש על "פרקי אבות"), שנדפס אחרי כן בעיר סביוניטה בשנת שט"ו: "והדפסתיו (את הפירוש הזה) פעם אחת בוויניצייה, ובראש שנת כי המר שד"י לי (שנת שי"ד) גזרה מלכות רומי בכל מלכות אדום ושרפו התלמוד ואגדות התלמוד של הרב יעקב בן חביב (כוונתו לספר "עין יעקב"), ובחודש מרחשון גזרו בוויניציה ושרפו התלמוד והאגדות הנזכרות וגם הרב אלפסי והמשניות ביום שבת קודש, ובתוכם כל ספרי שהדפסתי, אלף ות"ק ספרים באופן שהדפסתי בהם כל מה שהיה לי בוויניציה ולא נשאר לי מן הדפוס ההוא ולא מן ההעתק אפילו עלה אחד לזכרון, והוכרחתי לחזור ולכותבו מדעתי כבתחילה, ואחר שכתבתי ממנו שלושה פרקים מצאתי ספר אחד מן הדפוס ביד גויים שלקחו אותו מעל האש, וקניתי אותו בדמים יקרים, וראיתי מתוכו שזיכני השם יתברך, ועשיתי השני יותר בשלמות מן הראשון". (רבי יהודה לירמה חיבר תשובות ופסקים הרבה וגם הם נשרפו, ונשארו לפליטה רק שלושים תשובות, שנדפסו אחרי כן על ידי אחד מתלמידיו בוויניציה שנת ת"ו, בשם "פליטת בית יהודה").שטן ומושלוכשש שנים לאחר גזירה זו, נערכה שוב מדורה לספרי התלמוד, בפקודת האפיפיור פאולוס הרביעי, אשר נקרא בהיסטוריה: "שטן המושל בשם ישו הנוצרי". ובעיר קרימונה בלבד נשרפו אז ברחוב העיר כעשרת אלפים כרכים מספרי התלמוד, וכך חזרו ונשנו כפעם בפעם גזירות שריפה על התלמוד על פי מלשינות של מומרים ופקודות של אפיפיורים, אבל אחר השתדלות מרובה מצד היהודים ופיוס (ברצי-כסף!) ראשי הכנסיה הנוצרית ברומא לתת "הורמנא" ליהודים להדפיס את ספרי התלמוד תחת צנזורה (ביקורת) מיוחדת, שתורכב מכמרים נוצריים ויהודים מומרים, ועל פי הצנזורה הזאת נדפס בפעם הראשונה התלמוד בעיר בזל.שריפת התלמוד בראש השנה ברומאהדפסה זו עוררה שוב קטיגוריה כלפי התלמוד – והפעם ברומא, וכמו לפני שלוש מאות שנה בצרפת, כן גם לאחר ההדפסה הראשונה של התלמוד כולו, נמצאו באיטליה מומרים שכתבו שיטנה אל האפיפיור, יוליוס השלישי, ובה חידשו את הדיבה של ימי הביניים, כי התלמוד מלא מאמרי שנאה לנצרות. האפיפיור מינה ועדת חשמנים לבדיקת ספרי התלמוד, יחד עם כמה יהודים מומרים שהיו בעוזריהם. כל טפסי התלמוד בבתי ישראל ובבתי כנסיות שברומא הוחרמו, ולאחר זמן מועט בדקו "מומחים" אלה ומצאו, שלא רק ישו הנוצרי והברית החדשה, אלא גם תורת משה מחוללת בתלמוד, ובית דינה של האינקביזיציה גזר להוציא לשריפה את כל ספרי התלמוד שהוחרמו. בראש השנה שנת שי"ד נשרפו כל ספרי התלמוד המוחרמים בפומבי ברחובות רומא "העיר הקדושה". בימים ההם ניתנה גם פקודה מטעם השלטון הראשי בוויניציה לכל ערי המדינה להחרים את כל ספרי התלמוד במשך שבוע ימים ולהביאם לוויניציה לשריפה. למלשינים הובטח שכר של ארבע מאות לירות, ולמסתירים ספרים כאלה – עונש גלות או גם מיתה. הפקודה נתמלאה בכל חומר הדין, ובכיכר ס"ט מרקוס שבוויניציה נערכה מדורת אש ואלפי ספרים הפכו לאפר. חוץ מספרי התלמוד נשרפו גם פירושיהם של אלפסי והרא"ש וספרים אחרים.וגזירות הצנזורהגם בעת אשר ניתן ליהודים רשיון להדפיס את התלמוד, הוא היה כפוף לצנזורה שהורכבה מכמרים ומיהודים שהמירו את דתם. ועל פיהם יישק דבר, והיא שהחליטה מה לשנות ומה אסור להדפיס. ראשית השמיטו את המילה "תלמוד". כל מקום שכתוב מילת "תלמוד" הדפיסו במקומר מילת "גמרא", אבל מלבד שינוי זה, שהיה מגוחך למדי (ושלדאבוננו ממשיכים גם בזמננו להדפיס "גמרא" במקום "תלמוד", בשעה שבאמת מילת "תלמוד" ציינה בעיקר תורה שבעל פה, והכתוב אומר מפורש (דברים ל"א, י"ט): ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם) – מלבד זה, שיבשה הצנזורה במקומות רבים את נוסחת התלמוד הקדומה, מחקה, גרעה, והוסיפה הערות מגוחכות. בבזל נדפס התלמוד כולו בשנת של"ח-שמ"א, אבל מלבד השיבושים והמחיקות הוציאו לגמרי בפקודת הצנזורה את מסכת "עבודה זרה" מן התלמוד בדפוס זה. אחרי ערעורים רבים מצד היהודים כלפי הצנזורה שהיא מחמירה יותר מדי, חיבר צנזור-מומר אחד בפקודת ראשי הכנסיה הנוצרית "ספר הזיקוק", הקובע כללים מיוחדים בשביל הצנזורה, ושעל פיהם לכתוב "עבודה זרה" או "צלמים" או "גוי", "נכרי" ו"מין" – מילת עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), ו"הכללים" האלה שבאו לצרף ו"לזקק" את התלמוד שלנו – גילו את כל הבורות ועם הארצות של הצנזורה, ואם במקום "גוי" צריכים לכתוב עכו"ם בא צנזור "מלודד" ותיקן במסכת ברכות (ו', א') את הפסוק המובא שם: "וכי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" וציוה להדפיס "ומי כעמך ישראל עכו"ם אחד בארץ"; כמו כן הראה צנזור אחד את "למדנותו" במסכת שבת (ס"ד, ב') שאמרו שם: "יוצאת אשה (בשבת) בחוטי שער בין משלה, בין משל חברה – ופיאה נכרית", ולמד אותו צנזור "גזירה שווה" לעצמו, שאם שם "נכרי" אסור להדפיס גם שם "נכרית", וציווה להדפיס במקום "פיאה נכרית" – "פיאה עכו"ם" ואחריו בא צנזור "מלומד" אחר, ואת הכתוב במסכת ברכות (כ"ט, א) "טעה בברכת המינים מעלין אותו" שינה בהתאם לכללים הנזכרים "טעה בברכת עכו"ם". וכשהגיע המדפיס בברכות (ל"ה, ב') למאמר: "אין מברכין בורא מיני מזונות אלא בחמשת המינים בלבד", ציווה הצנזור ה"למדן" להדפיס: ":אין מברכין בורא עכו"ם מזונות אלא בחמשת העכו"ם בלבד...".בזמן יותר מאוחר, מצאה הצנזורה פגם במילת עכו"ם, שלפי דעתה הכוונה בה לנוצרים עובדי כריסטוס ומרים, ודרשה להחליף מילת "עכו"ם" במילת "נכרים" ומכאן מצא צנזור אחר מקום להתגדר בו ולהראות את "מומחיותו" וגם את מידת זהירותו, וכשהגיע מדפיס ה"משניות" באמשטרדם למסכת אהלות (פרק י"ח משנה ט'), ששם נאמר כי מזרח עכו היה ספר (אם הוא מארץ ישראל) חשב הצנזור כי מילת עכו, מרמזת לעובדי כריסטוס ומרים וציווה להדפיס במקומה "מזרח נכרים היה ספק".כי לכך נוצרתוכך הלכו ונתרבו ה"תיקונים" בספרי המשנה והתלמוד, שנדפסו בהשגחת הצנזורה ורשיונה. דבר שנמשך כמעט עד לסוף המאה השביעית למספרנו, ורבות סבלו "שרי המאה" שלנו, גדולי ישראל, קודם שהשיגו רשיון מאת הצנזורה הרוסית בייחוד – להדפסת ספריהם. וכך מספרים, כי הגאון רבי יהושע אייזיק שפירא (חריף) רבה של סלונים, שמסר את ספרו "נועם ירושלמי" לידי הצנזור, יהודי מומר, לביקורת, והלה החזיק את הספר ברשותו יותר משנה תמימה, והרשיון עדיין לא ניתן. כתב לו רבי יהושע אייזיק מכתב קצר: למה אתה בושש, הרי לכך נוצרת (היית לנוצרי...).אבות פרק ה'-ו'משנה ח'עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה: והשמיר - כמין תולעת, ברייתו כשעורה. כשהיו מראים אותו על האבנים הרשומות בדיו, הן נבקעות מאליהן. ובו פיתחו אבני האפוד והחושן, דכתיב בהו במלואותם: (ברטנורא)הַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ (מלכים א ו',ז) ומפרש רד"ק ויש מרבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלין אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר וכשהיו נותנין אותו על גבי אבנים מתפתחות לפניו ואמרו והשמיר כמין שעורה הוא והיו נותנין אותו לתוך קנה של עופרת מלא מוכין ומלא סובין ואם היה נותנו אפי' על ההר היה בוקעו ובו היה שלמה חולק אבני כל בית המקדש ומי הביאו לשלמה הנשר הביאו לו מגן עדן שנאמר וידבר על הבהמה ועל העוף מה דבר לעוף שאל לו היכן השמיר קבוע והלך הנשר והביאו לו מגן עדן וזה אחד מן הדברים שהשליט הקדוש ברוך הוא הרך בקשה ובו פסל משה אבני האפוד של משכן ובו פסל את הלוחות הראשונות ולוחות האחרונות וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו:מסורת אחרת מספרת לנו כי שר צבאו של שלמה בניהו בן יהוידע הביאו לשלמה (מסיפורו יהודי קורדיסטאן, דב נוי, חודש חודש וסיפורו)השמיר היה שמור הרחק הרחק, מעבר למדבר, אצל מלכה אחת ושמה מרים. ולמלכה הזאת דוכיפת, אותה אהבה יותר מכל דבר בעולם. באו שליחי המלך שלמה, ובניהו בראשם, לארץ ההיא. טיפסו בהרים עד שהגיעו לקינה של הדוכיפת וחפרו בו גומה. משהטילה הדוכיפת ביצים אחדות, התגלגלו לתוך הגומה. התבקעו הביצים ויצאו מהם אפרוחים. כיסה בניהו את הגומה בזכוכית עבה, ולא יכלה הדוכיפת להשיג מזון לאפרוחיה, מיהרה למלכה מרים, וביקשה ממנה את השמיר, כדי שתוכל לבקע בו את הזכוכית. חששה המלכה להוציא את השמיר היקר מידה, אך נתנה אותו לה, בתנאי שתשמור עליו מכל משמר. הבטיחה הדוכיפת, לקחה את השמיר, הניחה אותו על הזכוכית על מנת לחתכה. מיד קפצו שליחיו של שלמה המלך, לקחו את השמיר וחזרו לירושלים.
|
|
|
|